הרהורים של אדריכלות ללא אדריכלים.

נתיב המזלות 3, יפו העתיקה.

הפילוסוף איוואן איליץ' אומר שלא תמיד קיים קשר ישיר, מובנה בין "צרכים" והמנגנונים שבאמצעותם הורגלנו לראות אותם מתגשמים.
לא בהכרח יותר רופאים ובתי חולים יגרמו לנו להיות יותר בריאים (רופאים יודעים במידה מסוימת לרפא מחלות אבל יש להם מעט השפעה על חיים בריאים ובעיקר על סביבה בריאה). לא בהכרח יותר מורים או יותר בתי ספר יגרמו לנו להיות יותר "מחונכים" או יגרמו לנו לדעת לחשוב טוב יותר, לא תמיד יותר שוטרים יבטיחו בטחון אישי טוב יותר ולא תמיד יותר צבא יביא ליותר שלום.
באופן דומה אין ליצור קשר ישיר (מובנה) בין תכנון טוב לאדריכלים ומהנדסים. יכול להתקיים, בתנאים מסוימים, תכנון טוב גם ללא אדריכלים. כלומר, לא התכנון הוא זה שמיותר, לא המחשבה ולא הרעיונות היצירתיים, אלא אותה דמות שמזוהה עם התכנון, שמייצרת תוכניות "סגורות" שיש להן חיים משל עצמם. גם אדריכלות ללא אדריכלים מצריכה תכנון ויצירתיות, אך התכנון הוא חלק אינטגרלי בתהליך הבניה.
כך נבנתה "יפו העתיקה" – ללא אדריכלים אבל עם הרבה מחשבה, יצירתיות וידע מקצועי.
כשעיצבתי לעצמי משרד ביפו העתיקה בתוך מבנה ישן-קיים, הכנתי תוכניות מפורטות ומדויקות כמתבקש מהכשרתי המקצועית. בזמן הביצוע, בהיותי כל היום באתר הבניה, מהר מאוד הבנתי כי התוכניות שלי "אונסות" את הבניין, לא מפני שהתוכניות התגלו כשגויות, אלא מכיוון שהתחלתי להבין שצריך לנהל דיאלוג יותר פתוח ורציף עם המבנה.
"האדריכלים" שהזכרתי כאן הם משל להפרדה ולהתמקצעות הקיימים היום בין אדריכל, יזם, קבלן, מנהל עבודה, מהנדס ויועצים למיניהם. התמקצעות שהולכת ומתחזקת בעולם ה"מפותח" בכל התחומים. ככל שההתמקצעות משתכללת ומשתלטת היא הופכת ליותר אוניברסלית. למומחים אין דיאלקטים מקומיים – מומחים מאותו תחום מדברים את אותה "השפה המקצועית" בכל העולם.
אותה דמות רב תחומית של מתכנן-מנהל עבודה שבנה ביפו העתיקה או במקומות דומים בעולם ושהכיר את "סודות הבניה המשפחתיים", את "הדיאלקט התכנוני המקומי" ואת הנגיעה האישית, מנוגדת למגמות ההתמחויות האוניברסליות הדומיננטיות היום.
כשאנחנו רוצים לשמר מבנה שהוא תוצר של אותה "אדריכלות ללא אדריכלים" אנחנו חייבים בצורה כזו או אחרת להכנס לראש של אותו בנאי-מתכנן או לפחות להבין אותו ולנהל איתו דיאלוג תכנוני. אנחנו צריכים להיות ערים לכך שהאמירות והפתרונות התכנוניים במבנים אלה הם לא תמיד אחידים וצפויים. בכל מבנה, קשת, קמרון, פרט מתגלות עוד ועוד "הפתעות" שנובעות מפתרונות "מקומיים" תפיסת עולם מקצועית אישית או משפחתית, או מצב רוח (השראה) ביום נתון של הבנאי-מתכנן.
כתוצאה מאנונימיות המתכננים, כל אותן נגיעות אישיות ודקויות במקום לזכות בהגדרה של יצירות אדריכליות ועיצוביות אנחנו מנסים להגדירן כ"קנה מידה אנושי" "מרקם", "סגנון","פולקלור".
אנחנו לא רגילים לחשוב במושגים של איכויות אנונימיות. בתרבות שלנו מאוחרי כל יצירה עומד "שם", "מותג" ו"סיפור" ולפעמים הם אפילו יותר חשובים מהיצירה עצמה.

כאנקדוטה לכך בתחילת לימודי הארכיטקטורה שלי בפירנצה ביקרתי במוזיאון הדואמו בסיינה ואני זוכר שגיליתי שם "אומן" אדיר שלא שמעתי עליו לפני כן, " Sconosciuto" לאחר מכן גיליתי שפירוש המילה באיטלקית הוא "לא מוכר". היו לאותו אמן הרבה יצירות במוזיאון כי את הדואמו בנו בימי הביניים, בעידן שבו היצירה הייתה חשובה ולא היוצר.