צוות תכנון יפו.

בין השנים 1987-1998 עבדתי בחוזה עם עיריית ת"א-יפו על תכנון יפו. הייתי חלק מצוות של 3 אדריכלים. אנוכי, אדריכל סרג'ו לרמן ואדריכל דורון צפריר.
הסכמנו בינינו בגדול שיפו צריכה להתחדש ולשגשג בזכות ערכיה האדריכליים-אורבניים. היינו צוות מגובש ומפרגן שמשלים אחד את השני. סרג'ו בגישה לוביסטית ויחסי ציבור, דורון בגישה של בינוי ערים קלאסי ואני, כנגזרת מהשכלתי המקצועית הפיורנטינית, בגישה של שימור, בעיקר שימור אורבני.
הגענו לעירייה כשהדעה הרווחת בעירייה הייתה שיפו היא החצר האחורית של תל אביב. אני לא יודע לפי איזה סדר הגיוני לתאר את הדברים, אבל תמונת המצב שקיבלנו היתה שיש ביפו קצת ערבים שחבל שלא ברחו בשנת 48' ויש שם "סלאמס" ובתים מסוכנים שנוטים ליפול ומרקם אורבני מיושן עם רחובות צרים ותשתיות הרוסות, לכלוך והתפוררות , בתים ישנים נטושים שניתן לאכלס בהם במקרה הטוב מעוטי יכולת מרחבי העיר, באמצעות "חלמיש" שרידי אוכלוסייה יהודית מארצות הבלקן שהגיעו בשנות ה-50 ומנסים לברוח משם, פשיעה וסמים, ומצד שני ראש עיר בשם שלמה להט "ציץ'" שחושב שהגיע הזמן לשקם את יפו, אנחנו - צוות של 3 אדריכלים צעירים עם הרבה כוונות טובות, נחושים ומוכשרים ומעליהם מערכת היררכית של עובדי עירייה מקצוענים וחכמים: צופיה סנטי, ברוך יוסקוביץ' ושמאי אסיף – מה"ע דאז.
כמו כל מנגנון בירוקרטי גדול גם המנגנון הבירוקרטי של עיריית ת"א יפו פועל כמו מכבש ענק שנע בכיוון מסוים מכח האינרציה. איש לא זוכר מי כוון אותו ואיש לא יזיז אותו מהמסלול.
מכיוון שיפו, כפי שתיארתי קודם, לא הייתה אהודה, הכי טוב היה מבחינת המנגנון העירוני להרוס אותה. להרוס כליל ואולי יום אחד להקים במקומה שכונה חדשה ומודרנית כמו כפר שלם (על חורבות הכפר הערבי סלמה).
לשמחתנו, העולם למרות שהוא נראה-לינארי – הוא דיאלקטי. כשאתה מציב מול המכבש אנטיתזה של אמת איתנה בעלת שלמות פנימית אתה מתחיל לקלוט עד כמה המנגנון פגיע ופחות מונוליטי ממה שהוא נראה.
אכן הצבנו אנטיתזה של "אמת" בעלת שלמות פנימית של יפו אוטנטית, יפה, בנויה בקנה מידה אנושי. לשם כך צריך היה להפסיק את ההרס, להתחיל בשיקום מיידי ואוטנטי, להכין תב"עות לשימור אורבני, לסילוק מטרדים שהצטברו עם ההזנחה, לשקם חופי הרחצה, לשקם את האוכלוסייה המקומית (בעיקר ערבית) לשילוב מוסדות חינוך, מלחמה בפשיעה ובסמים, שיפור התדמית, מתן שירותים מוניציפליים משופרים ליזמים הקפדה על אדריכלות טובה (ע"י צוות התכנון) וכו'.
נוצרה דינמיקה חיובית סביב "יפו", צברנו אמון, יוקרה וכח. הדינמיקה החיובית הזינה את עצמה והמכבש הגדול החל לנוע לפי רצוננו וחזוננו. 180° הפוך מהמצב עד אז.
היום יפו נבנית ומשתקמת באופן הולך ומתרחב, פרויקט אחרי פרויקט, בית אחרי בית, עסק אחרי עסק, צעד אחרי צעד, בהתאם לעקרונות והכללים אותם הצבנו לפני 30 שנה. המכבש מתקדם לאט לאט (מידי?) אבל בלי שיזוז ימינה או שמאלה.
היו ויש גם היום דברים, שוליים בעיקר, שאולי הייתי עושה אחרת, שלא הובנו אז נכון, שהתעלמו מהם או שלא הצלחתי להבהיר או שטעיתי, או סתם דברים שלא התחברו ולכן היום לא אקטואליים. אבל מי מסוגל להזיז את המכבש המפלצתי הזה ולו במ"מ ממסלולו?

לצורך המחשה אתאר שתי אפיזודות:

1. כשנה לאחר תחילת פעילותי בצוות תכנון יפו, אחת הנגזרות הראשוניות היה לבצע פעולה רחבת היקף על מנת לשקם פיזית את הרובעים המוזנחים של יפו. שיקום זה נעשה באמצעות פרויקט שיקום שכונות. ראש העיר בזמנו, צ'יץ מינה מנהל פרויקט בעל כושר ביצוע נדיר והוא החליט, בצדק, להתרכז תחילה בשיקום מתחמים שנותרו יחסית שלמים (עם מינימום הריסות). שיקום הבניינים נעשה בכפוף לתכניות אדריכליות שאדריכלים מטעמו ביצעו.
   אנחנו כצוות הנחנו מבחינה אדריכלית והיינו אמורים לאשר את השיפוץ באמצעות "היתרי שיפוץ". במסגרת היתרי השיפוץ הולבנו כמעט כל חריגות הבניה שנעשו במשך השנים, תוך שיקומם ולפעמים בנייתם מחדש בסגנון היפואי האותנטי. התקציב לא היווה בעיה, שיקום שכונות היה אז בשיא פריחתו.
   לאחר התלבטויות רבות ושיחות בתוך הצוות הגענו למסקנה שאחד המאפיינים החשובים של יפו הוא הצבעוניות. צבעי פסטל של ורוד, כתום, אוקר וירקרק על תת גווניהם. מרפסות, קרניזים, עמודים ועיטורים אחרים היו אמורים להצבע בלבן שבור.
   האדריכלים של שיקום שכונות לא התלהבו מהרעיון של צבעי הפסטל, באותה תקופה הצבע הלבן שלט בכל מקום בתל אביב ובעיקר ב"עיר הלבנה". לדעתם, יפו צריכה להיות "מסוידת" בלבן בדומה לאותם כפרי דייגים נהדרים של איי יוון ופורטוגל עם תריסי עץ כחולים.
   אנחנו, לעומתם, ראינו בדמיוננו את יפו חוזרת לצבעוניות המעין "ונציאנית" שאפיינה אותה בעבר. הנחיתנו הייתה קירות בצבע פסטל ותריסי עץ הורטיקליים בגוון טבעי או ירוק. הקירות הלבנים והתריסים הכחולים נשארו מחוץ לתחום.
   איתרנו נגרים שידעו עדיין לעשות חלונות עץ יפואיים ומצאנו חברת צבעים שתייצר שליכט צבעוני בגוונים הרצויים – מוצר לא מוכר בארץ באותן השנים.
   מנהל פרויקט שיקום שכונות התבצר בסיסמה שתל אביב היא "עיר לבנה" ויפו כחלק ממנה לא יכולה להיות צבעונית. כאשר יישמנו את הנחיותנו לראשונה בשני בניינים, בנין בצבע ורוד ברחוב הלוטוס 8 ובנין בצבע אוקר ברחוב הלוטוס 6, תגובתו הייתה נזעמת ומיד עירב את ראש העיר. לאחר סיור חירום שנערך בשני הבניינים ביום שבת בוקר ראש העיר, צ'יץ', הכריז כי מאותו יום כל מה שאנחנו, צוות יפו, נחליט –כך ייעשה. הכרזה שהתקשינו עדיין לקלוט את מלוא משמעותה.

2. אחד הרחובות המוזנחים ביותר ביפו היה רחוב רבי חנינא. רחוב שנמצא בשולי שוק הפשפשים כך שהמסחר שהיה בשוק לא גלש אליו פרט למחסנים. מצד שני, הרחוב מרוחק מהאיזורים אליהם האוכולוסיה הערבית גלשה מתוך עג'מי, כלומר איזור ללא ביקוש, לא למסחר ולא למגורים. נוצר מעין ואקום ברחוב שמשך אליו מטרדים קשים כגון, מפעל חמוצים ברבי חנינא 10-12 (היום בית הבאר ובצמוד רחבת החניה עם עץ התות) שהפיץ ריחות של כימיקלים למרחקים כי עודפי המיצים של הכבישה נשפכו חופשי לרחוב שהפך לחלק אינטגרלי של המפעל. מטרד נוסף היה אתר פסולת בניין מאולתר של מחסן חומרי בניין, מול רבי חנינא 26, (כיום, משמש כגינה הציבורית) . אותם מטרדים הצליחו לגרש את שרידי התושבים היהודים שהגיעו ליפו בשנות ה-50 הראשונות ונוצר מצב שבו מרבית הדירות היו נטושות. משמעותם של דירות נטושות היתה דירות שתושבים בעלי זכויות דמי מפתח עזבו אותם תוך ויתור על זכויותיהם כדיירים מוגנים, כלומר מבחינתם אפס שווי.
   אני ראיתי את אותו רחוב קטן, רבי חנינא, בעל אותן דירות נטושות כפונטנציאל אדיר להתחלה של שיקום.
   בזכות יחסי העבודה והאמון המצוינים שהיו לי עם ר.מ.י ו"עמידר", הצלחתי לשכנע אותם כי בפרספקטיבה עתידית כדאי להם למכור את אותן דירות לקבוצת רוכשים מאורגנת במחיר שמאות (כמעט אפסי) ללא מכרז בתנאי שהרוכשים יתחיבו לשקם את הבתים ויגורו בהם בפועל למשך זמן מסוים.
   התארגנה קבוצת רוכשים, ראש העיר המליץ על פטור ממכרז (על פי חוק) והרעיון הפך למציאות.

כך פעלנו ללא לאות במגוון "כלים" כששום פרויקט ויוזמה לא היה גדול מידי ושום פרט לא היה קטן מידי. מקונספט ותכניות בנין עיר של עיר בעלת שימושים מעורבים ועוד סוג העץ ופרטי הנגרות של החלונות וכאמור סוג וגוון הטיח של הבנין.